הוא רק רוצה לרקוד

הוא ריגש את השופטים כשהגיע לבד לאודישן, הצליח לגרום גם לציניקנים הגדולים ביותר להזיל דמעה למרות שמיעט במילים והתחבב כבר מהאודישן הראשון פה אחד על השופטים שהעניקו לו את ה”וי” הכחול הנכסף – ולנו לא הותירו שום ספק: למרות שמדובר בבחור צעיר , יש פה פצצת כישרון בקנה מידה אדיר. רותם ברוך, תושב יהוד כאן כדי לנצח ועכשיו לאחר שהתברר שהגיע עד לגמר הוא צריך גם את עזרתכם בהצבעה.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

רותם ברוך נולד וגדל ביהוד מונוסון, למד בביה”ס היסודי “מעלה” והמשיך לתיכון “יגאל אלון”. כבר בגיל 12, בעודו נער בחטיבת “פסגות”, נמשך לעולם הברייקדאנס ומהר מאד הבין שזה יותר מסתם תחביב. בגיל 17, גיל מאוחר לכל הדעות, החל להיכנס לשיעורי בלט וג’ז “רק כי אמרו לי שזה יעזור לי לברייקדאנס”, הוא צוחק. “לא חשבתי שזה יהיה בכלל הכיוון שלי אבל לאט לאט נתפסתי לזה והחלטתי לשלב אותם וליצור משהו מיוחד משלי”.

מספרת גלית בלחסן כוריאוגרפית, מורה ומנהלת הסטודיו –  רותם התחיל אצלי מגיל 12 בערך, הגיע אלי ילד ביישן שלא דיבר יותר מידי, התחיל את דרכו בברייקדאנס ויישר קלטתי את הפוטנציאל הטמון בו גם כרקדן ובעיקר באישיות הנחושה שלו וכמובן אימצתי אותו מיד אלי, היה צמוד אלי לכל שיעורי הג׳אז והלירי, בהמשך דחפתי אותו גם לקלאסי והמודרני אצלי בסטודיו ומעבר לכך הייתי עובדת איתו עד השעות הקטנות של הלילה, באופן אישי, כדי לקדם אותו ולדחוף אותו הכי רחוק וגבוה שאפשר. הוא השתתף בכל הפקות ותחרויות הסטודיו, בשנה האחרונה הכנסתי אותו גם ללמד שיעורים את הלהקות שלי, היה עובד כמובן גם שעות נוספות אחרי שכולם הלכו כבר הביתה ומתאמן עם עצמו בכל רגע נתון שהסטודיו היה פנוי.  תמיד ידעתי שיגיע רחוק, כי ככה זה שילוב של כשרון, מוסיקליות ונחישות להצליח….  לא היה לי ספק שיגיע רחוק, ריקוד זה כל עולמו והוא עבד מאוד קשה להגיע למקום שהוא נמצא בו כיום ומאמינה שיגיע גם מעבר לזה ! מאחלת לו המון הצלחה ושיזכור שהסטודיו תמיד יהיה הבית שלו.

הסביבה, כאמור, כבר מגיל צעיר לא הייתה תומכת במיוחד. הוא קיבל הערות מהחברים ללימודים ומהשכונה בסגנון “ריקוד זה לא מקצוע  לבנים” אבל לא רק שזה לא שבר את רוחו, פה הוא החל לגבש את האישיות החזקה והבלתי מתפשרת שנחשפנו אליה במהלך העונה. “כשבנאדם עושה משהו כשהוא חדור מטרה, לאט לאט זה מחלחל גם לסביבה שלו. אני חושב שאם הייתי מפקפק בעצמי או בגבריות של המקצוע הזה הייתי סופג הערות קשות יותר. אבל כשהראיתי שאני בטוח בעצמי ובמה שאני עושה – גם הסביבה החלה לקבל את זה”.

אז החברים בני גילו אכן קיבלו את העובדה, ואפשר לומר שהוא עבר את הגיל הקשה ביותר בלי טראומות חברתיות משמעותיות. אבל המצב בבית היה שונה. צופי התכנית וודאי זוכרים את האודישן החריג של ברוך, ולא רק בגלל ארבעת ה”וי” שהוא קיבל, באופן בהחלט יוצא דופן, אלא בגלל שהגיע לבד. כנשאל מדוע, הוא ענה “ככה יצא” ולא פירט. לא ניסה לפרוט על מיתרי הרגש , אלא בשקט האופייני לו, ניסה לשנות נושא ופשוט להתחיל לרקוד. המצב, עם זאת, לא היה פשוט כלל: הוריו,  שנעדרו מהאודישן הראשון והגורלי, מעולם לא האמינו, או גרמו לו להאמין, שניתן להתפרנס מתחביב, בטח שלא מריקוד, וצריך ללכת ללמוד ואז לצאת לעבוד כדי להתפרנס ממקצוע מוכר ומכובד. על פניו, התפנית קרתה כבר באחד הפרקים הראשונים, כשהזמין את הוריו לאולפן לצפות ב”ריקוד אבא” שבחר עידן לנבחרת. הוא רקד לצלילי “אבא” של אביתר בנאי, וריגש את הקהל ואת השופטים. כשחזר לביתו, ציפה לפרגון ותמיכה מהוריו, ובעיקר מאביו, שמצדם טענו ש”הבגדים לא היו משהו, השיר היה מדכא” ואי אילו הערות שכלל לא ציפה להן. “זה היה לי מאד קשה לשמוע את זה” הוא מספר. “אבל מהר התעשתי והכרחתי את עצמי להמשיך לעבוד. אמרתי בקול ‘אל תיתן לזה לעצור אותך, או לשום דבר. וזה יגיע. אם לא עכשיו – זה יגיע מתישהו”. וה”מתישהו” בהחלט הגיע. בתכנית הרביעית, כשביצע את השיר לסולו של אד שירן “קאסטל משהו – לבדוק”, ואף גרף את הניצחון, ובתחושה הזאת, של העייפות והסיפוק, קיבל פתאום הודעה מאביו ששלח לו את השיר “ילד של אבא” ורשם לו שהוא מרגיש בדיוק כמו כותב השיר. גאווה ואמונה. במשפחה שממעטת במילים, כל מחווה שכזו היא מרגשת במיוחד.

ביום שלישי הבא (12.9) יתקיים הגמר הגדול של “רק רוצים לרקוד” בגמר יתמודדו שישה רקדנים על התואר הנכסף “הרקדן של ישראל” והלחץ גבוה מאי פעם, וכמוהו גם מפלס החרדה. כולם מוכשרים באופן יוצא דופן, כולם חדורי מטרה, וכולם רוצים לזכות. “אני רוצה לנצח את הגמר הזה כי כל החיים הייתי עסוק בלרצות אחרים, לעשות כדי להוכיח לסביבה. אני רוצה, בפעם הראשונה בחיי, להוכיח לעצמי שאני יכול. לא לאף אחד אחר”.

בשלב הזה אומר ברוך כי תמיכת הקהל חשובה לו במיוחד והפעם נדרשת גם הצבעה ולסמסמים משקל חשוב מאי פעם ופה הוא מבקש מתושבי עיר מולדתו והמקום בו החל  לפתח את אהבתו הגדולה ביותר להירתם בעבורו למשימה. מכל החוויה האינטנסיבית הזאת, לרותם יש מסר אחד ברור לכולכם: “תהיה אתה. תאמין במה שאתה וקח את זה עד הסוף. יש רק “אני” אחד בעולם ואסור לשנות את ה”אני” הזה בגלל דעה של אף אחד. זה מסר לכולם – לא רק בריקוד. בכל תחום שאתה טוב בו ומאמין בו – העיקר ללכת עד הסוף”.